תועלת הסימנים מאת הרב מאור - מכללת ירושלים

 http://courses.jercol.macam.ac.il/62/halacha/

 

במסכת כריתות (ו'.) נאמר: “אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למחזי ריש שתא [יהיה אדם רגיל לראות (בהוריות (י”ב.) הגרסה לאכול) בראש השנה]  קרא ורוביא כרתי סלקא ותמרי”. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (תקפ”ג א'): “יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא, דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר יהי רצון שירבו זכויותינו. כרתי - יכרתו שונאינו. סילקא - יסתלקו אויבנו. תמרי - יתמו שונאינו. קרא - יקרע גזר דינינו ויקראו לפניך זכויותינו”. והוסיף הרמ”א: “ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה, וכן נוהגים. ויש אוכלים רמונים ואומרים נרבה זכויות כרמון”.

 

לכאורה קשים דברים אלו מאוד, אם אמונתינו ברורה שכל אשר קורה לאדם תלוי בהשגחה לפי חשבון זכויותיו [הכוללים השגחה פרטית וכללית], מה תועיל אכילת מאכלים מסוימים לסימן?

מה מועילה אמירת “שיתמו שונאינו” וכו', אם אין לאדם את הזכויות לכך? ואם יש לו זכויות להנצל הרי ינצל גם בלי הסימנים?

אמנם במשנה ברורה (תקפ”ג ב') הביא את השל”ה שיש להתעורר בתשובה על ידי הסימן וזה ודאי מועיל. גם התפילה הנאמרת עם כל סימן ודאי מועילה, אך נראה שיש בסימן כח נוסף לתשובה ותפילה.

הסבר נפלא לחשיבות הסימנים מצאנו ברמב”ן (בראשית י”ב ו'): ודע כי כל גזרת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך 'והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת. ואמרת ככה תשקע בבל וגו'' (ירמיהו ס”א נ”ד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, 'ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה באדם'. ונאמר שם: 'ויקצוף עליו איש האלוקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים, אז הכית את ארם עד כלה. ועתה שלש פעמים תכה את ארם' (מלכים ב' י”ג י”ט). ולפיכך החזיק הקב”ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן”.

למדים אנו מדברי הרמב”ן שגזרת שמים יכולה להתבטל מסיבות שונות. אולם גזרה שעשו לה סימן בעולם, אפילו שזה רק דמיון, מעשה סימלי, הגזרה לא תתבטל. כמובן שיש הבדל בין מעשה נביאים למעשה הדיוט, אבל בחינה מסוימת של התחלת הגזרה ישנה גם בסימנים שאנו עושים. לכן סימני ראש השנה משמשים מעין התחלת ביצוע לגזרות הטובות של ההשגחה, כדי שלא יתבטלו במשך השנה מסיבות שונות. אבל ח”ו לומר שהסימנים יוכלו לשנות את גזרות ההשגחה.

כך גם הסביר הרמב”ן (בראשית מ”ח כ”ב) את דברי יעקב ליוסף שלקח את שכם מיד האמורי “בחרבי ובקשתי”. שיעקב עשה פעולה בהנפת חרב, וזריקת חץ לעבר האמורי, לסימן של התחלת ביצוע הגזרה, כדי שלא תתבטל. ובזכות סימן זה של יעקב התחיל כיבוש הארץ מיד האמורים. כך הסביר במהות הסימנים ה”חי אדם” בהלכות ר”ה. [ועיין עוד בדרשות הר”ן דרוש ב].

 

כך נוכל להבין גם את הגמרא במסכת חולין (צ”ה:): “בית, תנוק ואשה אע”פ שאין ניחוש יש סימן”.

ומסביר רש”י, שאם אחר בנית בית או לידת תינוק או חתונה הצליח אדם בעסקיו - סימן הוא שיצליח גם בהמשך. ואם לא - שימעט, כי כנראה לא יצליח. וכך הובא בשו”ע יורה דעה קע”ט ד'.

לכאורה, מה משנה הסימן, הרי כל אדם יקבל בדיוק לפי זכויותיו?

אלא צריך לומר שאם יש סימן -  בדרך כלל לא תשתנה הגזרה, לכן בסימן טוב כדאי להמשיך. וכשיש סימן רע, לא כדאי להמשיך, כיוון שיש חותם לגזרה והיא כנראה לא תשתנה.

 

כך יובנו גם מאמרי חז”ל נוספים בעניין הסימנים, וכן מנהגי הסימנים הנוהגים בכלל ישראל. אין הדבר סותר את הגזרות, אלא משמש להם כחותם שלא ישתנו. לכן “אין מושכים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם” (הוריות י”ב.) - לא שהמעיין גורם, אלא הוא סימן לחיתום של הגזרה הקיימת, כדי שלא תשתנה.

כך גם “מושכין בצינורות לפני חתן וכלה” (ברכות נ:).

גרסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו” (הוריות י”ב.) [למדו ליד נהר, שכמו שנמשכים המים ימשכו דברי התורה שלכם].

בתולה נשאת ביום הרביעי שנאמר בו ברכה לדגים” (כתובות ה'.).

נהגו להתחיל ללמוד בר”ח” (סמ”ק קל”ו, הובא ברמ”א ביו”ד שם).

עוד נהגו להכין מיטה ושלחן לשרות מזל טוב עליה. (רש”י מועד קטן כ”ז. ד”ה דערסא. (

ובתשובת הרמב”ן (סימן רפ”ב) מוזכרים דברים שלא כדאי לעשות. כגון: אין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, ואין מתחילים בב' וד'. (הובא בשו”ע יו”ד קע”ט).

ברור לנו ששעת ההתחלה לא יכולה לשנות את גזר דינו של האדם, לפי חשבונות שמים. אולם התחלה בסימן רע, עלולה לשמש חותם לגזרות רעות שלא ישתנו. ואנו מעדיפים לגרום לאפשרות של דיון מחודש בשמים שיוכל לשנות גזרות אלו.

כך יובן היטב גם: “כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. כיס וארנקי משום דמסמני” (בבא מציעא כ”ז:) [אנשים לא משאילים דברים אלו מחשש לסימן רע].

לפי הנהגה זו אפילו מתירים אשת איש!! [כאשר נמצא ארנק מזוהה אצל הרוג בלתי מזוהה - נחשב הדבר זהוי להתיר את אישתו] כיוון שאנשים חוששים שמסירת ארנקם לאחר תשמש סימן וחיתום לגזרת העברת ממונם.

 

במסכת בבא קמא (נ.) מסופר שכאשר נפלה בתו של נחוניא חופר שיחין לבור היה בטוח רבי חנינא בן דוסא שתצא ממנו חיה. כיוון שרבי חנינא אמר: “דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו?”

אבל מספר שם רבי אחא: “אף על פי כן מת בנו בצמא”.

וכבר התקשו שם התוס' מה קרה לכלל של רבי חנינא בן דוסא שדבר שנצטער בו, לא יכשל בו זרעו?

ותרץ ה”שיטה מקובצת” בשם רבי ישעי'ה: “אמרתי, כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב”ה וכו' והסכים הקב”ה לדברי, שכן דרכו של הקב”ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור. וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא”.

והדברים עדיין צריכים ביאור; אם מובן לנו שטענת צדיק כרבי חנינא חשובה בשמים לשנות את המאזן של בנו. אם כך לאחר שהוא כבר טען, הטענה היתה צריכה להשפיע גם לאחר מותו, ומדוע מת הבן בצמא?

אבל לפי הסברנו הדברים מתחורים; ברגע שאדם אומר דבר לסימן, משמש הדיבור התחלת קיום הגזרה בעולם, ולכן הסימן בדרך כלל מועיל, כיוון שבשמים משתדלים לא לבטל גזרות שכבר ירדו לעולם. לכן כשנפלה הבת לבור, אמר רבי  חנינא  אמרתי והסימן הועיל.  אבל כשמת רבי חנינא, לא היה מי שיאמר, לכן לא נעשה סימן, ומת הבן.

 

בזהר (ויקהל רי”ח:) מובא שהקורא פרשת הקטורת “אשתזיב מכל מלין בישין חרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, וממותנא, ולא  יתזק כל ההוא יומא” [ניצול מכל דברים רעים בעולם, ומכל פגעים רעים, ומהרהורים רעים, וממות, ולא ינזק באותו היום]. כך אפשר להנצל מרעות, ולעצור אף את מלאך המוות. וכן הביא המשנה ברורה בסימן מ”ח א'. והדברים צריכים ביאור, כיצד מועילה אמירה כה פשוטה להצלות כה גדולות?

ומצאנו הסבר בספר “בית אלוקים” למבי”ט (שער התפלה פרק ט”ז): בקטורת מעורבת חלבנה אשר ריחה רע. אבל כאשר מערבים את החלבנה עם שאר הסממנים ריחם הופך גם את ריחה לטוב. “וזה רמז למלאך המות שהוא דמיון החלבנה, והוא מתערב לקהל שיש ביניהם דבר של קדושה... ושבים בתשובה שלימה, אין מלאך המות יכול לשלוט בהם, אלא הם שולטים בו”.

ולכאורה מה מפחידה אמירת פרשת הקטורת את מלאך המוות, הרי הוא מבצע את גזרות בית דין של מעלה?

אולם להסברנו ניתן לומר שאמירה זו היא סימן. ולכן אם אנו עושים סימן בעולם הזה לביטול כוחו של מלאך המוות, הדבר מועיל שבדרך כלל לא ישנו את הדבר מהשמים.

 

הערה: מובן שאין דברים אלו שייכים לסימנים כהדלקת נר בבית בעשרת ימי תשובה, כדי לדעת אם יוציא את שנתו (הוריות י”ב.), או להסתכלות בצלו מהלבנה בליל הושענא רבה המוזכר בשו”ע. כיוון ששם הסימנים הם רק ברור הגזרה.

חשוב גם להדגיש את המובא שם ברמ”א שאם אינו מבין בסימנים, שלא יתבונן כי יפסיד, דיתרע מזלו. דבר זה מובן לפי הסברנו, כיוון שהוא יפרש דבר רע, הוא יגרום להתחלת הגזרה בדמיון ויפסיד.

 

כוחן של סגולות וקמיעות

 

בחז”ל מוזכרות קמעות וסגולות המועילות בנושאים שונים. אפילו הוצאת סגולות מרשות לרשות הותרה בשבת, ולא חששו חכמים לדון את הסגולות כשאר משאות או תכשיטים.

כך מצאנו במשנה (מסכת שבת פרק ו'): “יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב.

וכך שנינו בבריתא במסכת שבת (ס”ו:): “יוצאין באבן תקומה בשבת. משום רבי מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה... [אבן סגולה לשמירת עובר] ולא שעיברה אלא שמא תתעבר”. וכן נפסק להלכה בשו”ע הלכות שבת בסימן ש”א.

דהיינו: אפילו בספק צורך בסגולה, מותר לצאת בסגולה לרשות הרבים בשבת, למרות שעל “משא” יש איסור סקילה בהוצאתו. זאת אומרת שסגולה עוזרת לאדם להנצל מהסכנה יותר מאשר בלעדיה.

לכאורה, אין הדברים מובנים למאמין. אם יסוד אמונתנו שהכל מתנהל לפי הכלל “יעשה המצוות ויצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו” (רמב”ן שמות י”ג ט”ז), - מה תועלת ההשתדלות בסגולות?

הרי מה שמגיע בחשבון יגיע גם בלי הסגולות, ואם לא מגיע, כיצד יועילו הסגולות נגד חשבון שמים?

אפשר לומר שהסגולות פועלות לפי טבע הבריאה, ולכן ההשתמשות בהם מהוה השתדלות. כמו שאדם הולך לרופא, וזה לא סותר את האמונה שהכל לפי חשבון (עיין בהרחבה בספר המאמין והמשתדל פרק י”ב). כך משתמשים בסגולות למרות האמונה שהתוצאה תהיה לפי מאזן זכויותיו וחובותיו.

לפי מה שהסבירו הראשונים שסיבת ההשתדלות היא להסתיר את הנס, שזה רצון ה'. (לכן הליכה לרופא מותרת כי נחשבת אצל אנשים כטבע, בכך מוסתר הנס, ונשאר מקום לבחירת  האדם.) ומכיוון שהסגולות אינן נראות לאנשים כטבע, ואם אין במעשה זה הסתרת הנס, מה הצורך לעשותו?

ונראה לומר, שהקב”ה בחקקו חוק טבעים, נתן כח לסגולות לפעול ככל גורמי הטבע האחרים. וכשם שלאדם מן השורה אין בזכויותיו די כדי שישנו עבורו את סדרי הטבע, לכן כדי להעניש אדם כזה צריך להיות רשע בעל חובות גדולים. כך אם ישתמש בסגולה - לא ינזק , ובלי הסגולה ינזק. אבל חשבון ההשגחה לא נפגם בכך, מכיוון שאת העונש המגיע לו הוא יקבל בעניין אחר.

אמנם צריך לזכור שלא כל סגולה הנהוגה בעולם מותרת. ישנן סגולות רבות האסורות משום עבודה זרה, ומשום דרכי האמורי. וישנן גם סתם אמונות תפלות. לכן שומא על משתמש בסגולה לברר תחילה אצל רב אם מותר להשתמש בה.

דבר נוסף עלינו לזכור:  במסכת מועד קטן (י”א א') לגבי המלצת חז”ל לאכול דג סמוך לסירחונו, אומר שם התוספות: “ובזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון, וגם משתי עלה אבוה [סוג משקה לסגולה], דאמר בסמוך דמעלי. ושמא נשתנו, כמו הרפואות שבש”ס, שאין טובות בזמן הזה”.

למדים אנו שהרבה סכנות, או רפואות וסגולות שהיו פועלות בזמן חז”ל, אינן פועלות בתקופתנו, שנשתנו הטבעים. או שיש דברים שפועלים רק במקומות מסוימים.

 

כך מסביר ה”פלפולא חריפתא” (עבודה זרה פ”א סימן י' ס”ק ה') שהרמב”ם השמיט את כל הרפואות שבש”ס מפני שסובר שהטבעים נשתנו.

ישנו גם פסק של ר' שלמה לוריא (ים של שלמה חולין פ”ח י”ב) לגבי רפואות שבתלמוד, שיש חרם הקדמונים שלא לסמוך על רפואות שבתלמוד. כדי שלא להוציא לעז על חכמת הקדמונים.

וכן כתוב בליקוטי המהרי”ל: “כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד, אסור לנסות אותם. משום שאין אדם יכול לעמוד על עיקרם של דברים, וכי לא יעלו בידם ילעגו וילגלגו על דברי חכמים”.  כך פסק גם המ”א (סי' קע”ג א'): “דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות. וגם הכל לפי טבע הארצות”. ומסתבר שאותו דין יש לסגולות בזמנינו.