משפחת כוכבי

 

מקור השם

השם כוכבי הינו תרגום עברי לשם המקורי של המשפחה Stern בתוספת האות יוד, יתכן כדי לציין השתייכות למשפחה.

 

כפי שנאמר במאמר הפתיחה לשמות המשפחה, היו שמות ששימשו קודם כשם כינוי למחזיקיהם. בהשפעת התרבות הגרמנית שאומצה בחלקים גדולים של אירופה המזרחית, נתקבלו בקרב יהודים (דוברי אידיש) שמות בעלי אופי גרמני, שנחשבו כשמות "טובים". שמות כמו אדלר (נשר), שטרן (כוכב), ודומיהם, "צלצלו" טוב למחזיקיהם.

 

מוצאה של המשפחה

מוצאה של משפחת כוכבי הינו מ- וישו בחבל מארמארוש (מרמורש) אשר ברומניה מצד אבי המשפחה סבא,  דוד כוכבי  (Stern) וגם מ- דלאטין שבפולין מצד אם המשפחה סבתא מלכה כוכבי לבית כרמי (Weingarten) .

 

 

 


 

 

מארמארוש (הנתונים הועתקו מאתר ויקיגניה)

Maramures ברומנית, Maramaros בהונגרית

חבל ארץ היסטורי שהשתייך לטרנסילבניה וכיום מחוז (Judet) ברומניה שבירתו היא באיה מארה Baia Mare , בעבר מקום מושבם של 35,000 יהודים חסידיים בעיקרם. מארמארוש מוזכרת לראשונה במסמך משנת 1199.

 

כתוצאה מתהליך ארוך שנמשך במאה הארבע עשרה היא עברה לשליטתה של ממלכת הונגריה ובירתה היתה סיגט Sighet ‏ (Maramarossziget). לפני מלחמת העולם הראשונה השתייכה להונגריה ולאחריה חולקה כאשר חלקה הצפוני נמסר לצ'כוסלובקיה (ונבלע במסגרת חבל קרפטו-רוס) וחלקה הדרומי נמסר לרומניה. ממשלת רומניה הרחיבה את שטחי המחוז וכללה בו ישובים נוספים, כן הפכה את העיירה באיה מארה לבירת המחוז במקומה של הבירה ההיסטורית סיגט.

 

יהדות מארמארוש

היהודים הראשונים הגיעו לרומניה בראשית המאה השנייה לספירה. במאה ה-14 הגיעו לרומניה יהודים שגורשו מהונגריה, ובמאה ה-16 - כמה ממגורשי ספרד. במאה ה-17 הגיעו לרומניה יהודים שנמלטו מאימת פרעות חמילניצקי בפולין.

 

מקורם של יהודי מארמארוש הוא ביהודי גליציה שנמלטו מן הפוגרומים, וחצו את גליציה ובוקובינה עד הגיעם למארמארוש. במאה השבע עשרה החלה הגירה גדולה ובשנת 1690 כבר מוזכרים יהודים במסמכים ארכיוניים בבורשה. בתקופה זו עדיין לא היתה ליהודים זכות לבעלות על אדמה ובעבור זכות הישיבה במקום היה עליהם לשלם לאציל המקומי מיסים. יהודי האזור היו שונים מבחינה תרבותית משאר תושביה של הונגריה. רוב היהודים היו עובדי אדמה פשוטים ויראי שמים ורובם היו קשורים לחצר חסידית כזו או אחרת. השפה השלטת באזור היתה יידיש.

 

יהודים אלו היו סוחרים או שעסקו בעבודת האדמה וברעיית צאן. מצבם הכלכלי היה בדרך כלל ירוד. חלק קטן מן היהודים היו בעלי מנסרות לעצים. מנסרות אלו סיפקו עבודה לזמנים קצרים, בהם היו יהודי העיירות עובדים בכריתת עצים, אחר כך במנסרות ולבסוף בהשטתם של העצים על דוברות למקומות מרוחקים.

 

במארמארוש פעלו מספר ישיבות, חלקו גדולות וחשובות. כמו כן פעלו בה מעל 250 רבנים, מהם למעלה ממאה אשר פרסמו ספרי קודש שונים. רבנים ישבו בכשלושים מתוך מאה וחמישים הישובים בהם גרו יהודים (בחלק מישובים אלו גרו רק משפחות בודדות). במפקד 1930 נמנו באזור 34,053 יהודים.

 

בכל מארמארוש נותרו שלושה בתי כנסת, ששינו את יעודם לבתים בבעלות רומנית, וכארבעים בתי עלמין בכפרים. ברוסקובה בית הכנסת שהיה עשוי מאבן הועבר לשמוש מקומי כחנות. בתי כנסת פעילים קיימים רק בסיגט (בית הכנסת שנבנה בשנת 1902) ובית כנסת נוסף שנמצא בבאיה מארה. מקווה טהרה שנשאר שלם, אפשר למצוא בעיירה Moisei הוא ממוקם ליד הנהר ועד היום משתמשים בו כבית מרחץ.

 

יהדות מארמארוש בשואה

באוגוסט 1940, הועברה מארמארוש לחזקת הונגריה הכבושה בידי הנאצים. יהודים פוטרו ממקום עבודתם ועל ילדיהם נאסר להגיע לבתי הספר. במרץ 1944 הגיעה ההוראה לשאת טלאי צהוב. שבועות ספורים לאחר מכן החלו השלטונות לעבור מדלת לדלת לאסוף את היהודים ולנעול את בתיהם. היהודים נאספו לגטאות ומשם נשלחו למחנות השמדה. כ-38,000 יהודי מארמארוש נספו בשואה.

 

גטאות באזור מארמארוש

גטו סיגט - הוקם 18-20.4.1944. בגטו שהו 11,000 יהודים מסיגט ושתי עיירות בסביבה.

גטו ברבשט - בגטו שהו 3,000 יהודים. גטו דרגומירשט -הוקם 15.4.1944. בגטו שהו 3,000 יהודים.

גטו ווישו העליונה - הוקם 16-23.5.1944. בגטו שהו 14,000 יהודים בנוסף ליהודי העיירה שמספרם כלל 4,000 נפשות.

 

 


 

 

  

 דוד אריה כוכבי

 

 

מתוך עבודת שורשים של נירית ציגלר

 

מקום הולדתו של סבי בעיירה מיטלוישווה במחוז מארמארוש, נטועה היתה העיירה בעמק ירוק ורחב ידיים ונחצצה על-ידי נחל שופע מים. באופק נראו הרי הקרפטים של צפון רומניה בפסגותיהן הגבוהות. רחוב אחד היה בעיירה סלול באבנים ונמתח בין מזרח למערב. משני צידיו, בתי היהודים, בתי עץ קטנים, משופעי גגות. ליד כל בית, משק חקלאי קטן. העיירה הקטנה הכילה משפחות קשות יום ועניות ברובן.

 הגויים, רובם רומנים, התגוררו בסמוך לבתי היהודים, בסמטאות שמאחורי הרחוב הראשי, כאשר על הגבעות שמעבר לנחל התגוררו הרוסניאקים – בני העם האוקראיני. בניין בית הכפר- הרשות המוניציפאלית, מבנה הכנסייה האורתודוכסית, וביתו של הכומר היו בסמטת התחנה, כך נקרא המשעול שהוליך לתחנת הקמח, שהופעלה על-ידי מפל מים מלאכותי.

 בעיירה היה בית כנסת גדול ויפה בו התקיימו חמישה מניינים ואשר כלל גם 'חדר'. רב הכפר היה בן האדמו"ר מוויז'ניץ, מנחם מנדל האגר שכאשר נפטר, פקדו את מחוזות מארמארוש שטפונות עזים. יהודי מארמארוש בתמימותם התורנית האמינו כי השמיים לא חדלו מלבכות על הצדיק הגדול שהסתלק. בשנת 1930 חיו במיטלוישווה 530 יהודים שהם 25.3% מכלל האוכלוסייה. כל יהודי העיירה היו דתיים, לא כולם היו חסידים, אך אלו שכן נחלקו לשתי החסידויות וויז'ניץ וסטמאר.

 

אביו של סבי, ר‘ אברהם ברוך שטרן השתייך לחסידות וויז'ניץ. בבית דיברו אך ורק יידיש למרות שבבית הספר דברו רומנית בבקרים. הבנות למדו בבית-הספר של הגויים ואחר הצהריים בתלמוד תורה לבנות, והבנים למדו בישיבה בוישו. האחים הגדולים אף נסעו עד לבודפשט ללמוד בישיבות שהיו שם. באוניברסיטאות אסור היה ללמוד מטעמים דתיים.

המשפחה התפרנסה מעיסוקו של אביו של סבי שהיה גם סוחר וגם מלמד. הוא האמין בשילוב תורה עם עבודה. למרות המצב הכלכלי הרעוע בעיירה, למשפחתו של סבי לא חסר כלום. אמו נהגה לחלק לעניים בעיירה חלות, שאפתה בכל יום שישי, בשר וגם כסף. משפחתם אימצה שלוש משפחות נזקקות מהעיירה.

בעיירה היו מס' ציוניים, בניהם סבי שהשתייך לתנועת 'המזרחי' והיה פעיל בה. אביו היה גם ציוני ושאף מאד לעלות לארץ-ישראל ומשום כך נקרא בפי כל "אָ‏בְרוּם בּוּרֵךְ דֶעְר אֶרֶצְיִשְרוּאֶל דִיקֵר יִיד", דהיינו: אברהם ברוך היהודי של ארץ-ישראל. היחסים עם הגויים לפני השואה היו טובים. שרר אצלם עוני רב והיהודים פרנסו אותם וסחרו עמם.

 

אבותיו של סבי היו מראשוני המתיישבים במארמארוש . שלושה אחים היו, רבי מרדכי שטרן, רבי אברהם אדלר ורבי שלמה פרוכטר, שהצטרכו לעזוב את מקום הולדתם מסיבה כלשהי. הלכו שלושת האחים אל דודם הצדיק, הרבי מינקלשבורג זיע"א והתייעצו עמו לאן לפנות. אמר להם הרבי שיסעו מעיר לעיר עד שתארע להם איזו סיבה על הדרך ואז, יישאר אחד מן האחים להתגורר שם. ובסיבה הבאה שתארע יישאר האחר השני להתגורר וכן הלאה. הם החלו לנסוע והגיעו להרי הקרפטים. וכך אט אט פנה כל אחד לדרכו שלו ושיכן את עצמו במקום אחר.

 

על השוני בשמות המשפחה של האחים ישנו סיפור: בשנת תק"ן נתגלו על ההרים שסבבו את העיר סימנים של מכרות זהב, כאשר החלו בחציבה הוזמן המלך הגדול לעיירה, אולם בכל המחוז לא נמצא מקום ראוי לשכן בו את המלך ופמלייתו הגדולה. אז, החליטו על ביתו הגדול של רבי מרדכי שהיה גר בסעלישט כמקום טוב לשכן בו את המלך ועוזריו. רבי מרדכי הזמין את אחיו, שיסייעו לו בהכנות לקראת קבלת המלך.

הכל עבר בהצלחה יתירה, וכשהגיע זמן הפרידה מהם בקש המלך לדעת את שמותם כדי לרשום אותם בפנקס המלך לזיכרון עולם. מכיוון שלא היו להם עדיין שמות משפחה החליט המלך להעניק להם שמות ואמר להם בזאת הלשון: אתה מרדכי תקרא מהיום שטרן (כוכב) כי כ"כוכב השמיים היית לי". אתה שלמה תקרא מהיום פרוכטר (פירות) על ש"דאגת לפירות ותבואה לי ולחיילי", ואתה אברהם מקומך בין ההרים תקרא מהיום אדלר (נשר) "כי עליך להיות קל כנשר לעוף לראש ההר".

 

לארץ ישראל עלה אחיו הבכור של סבי, יוסף ז"ל, בשנת 1934 ועורר בזה את כמיהת המשפחה כולה לעלייה. חליפת מכתבים מרתקת בשפת היידיש בין יוסף ז"ל לבין המשפחה מגבירים את הגעגועים לארץ.

בשנת 1938 מחליט סבי לעלות ארצה ומקבל כצידה לדרך את ברכת אביו ואת ברכתו של הרבי מוויז'ניץ. ברכת סבו בעת הפרידה הייתה: "סע לשלום כי ליהודים יש עתיד רק בארץ ישראל". מפליא עד כמה מייצגות מילים אלו את מה שקרה ליהודים באירופה בשנים הבאות. הפרידה מבית אבא הייתה קשה, אולם ההחלטה הייתה נחושה ומלווה תקווה שבעתיד הקרוב תוכל כל המשפחה לעלות ארצה .

סבי מגיע לחופי רמי שעל גדות הדנובה ומצטרף לאוניית מעפילים האמורה להביאם אל חופי הארץ. ארבעה וחצי חודשים מיטלטלת האונייה בים, ובהגיעם לסביבת קפריסין מסרב רב החובל להתקדם לארץ מחשש תפיסת האוניה בידי הבריטים.

המעפילים יורדים לסירת מנוע קטנה ומנסים להגיע בחשאי לחופי הארץ. בדרך דומם המנוע והסירה נסחפת לחופי אשקלון, הפעם, הם שמחים שהבריטים באזור מכיוון שהערבים מקיפים אותם מכל עבר... הקבוצה נלקחת למחנות מעצר ומשתחררת, השמחה רבה לאין גבול!

עוד בטרם כניסת השבת, מגיע סבי אל אחיו יוסף שגר בנתניה והשמחה, אי אפשר היה לתארה... יחדיו מטקסים האחים עצה כיצד להעלות את המשפחה לארץ בדרך לגאלית (חוקית), כיוון שהמשפחה מטפלת בילדים קטנים ולא תצליח לעמוד בקשיי הנסיעה, אולם פריצת מלחמת העולם השנייה קוטעת תוכניות אלו.

 

לבריגדה היהודית מתגייס סבי יחד עם צעירים יהודים אחרים, המסייעים לצבא הבריטי בשלב הראשון ביחידות שיטור והספקה, ובתקופה מאוחרת יותר אף ביחידות לוחמים ממש. לאחר שנה וחודשיים משתחרר סבי מהצבא הבריטי במטרה לאתר את הוריו ולפעול למען עליית משפחתו ארצה. סבי משיג אישורי כניסה לארץ עבור משפחתו ושולח אותם דרך הצלב האדום, אולם האישורים אינם מגיעים ליעדם ויתכן שנעשה בהם שימוש עבור אנשים אחרים.

 

בשנת 1945 עם סיום המלחמה, התנדב סבי לצאת לאירופה ולעסוק בארגון הפליטים היהודיים לעליה ארצה. שישה חברים ובהם סבי, יצאו בסירות, בחשאי וללא תעודות כשפניהם מועדות לחופי איטליה. כעשרה ימים שטו הבחורים בים תוך חשש התקלות בסירות בריטיות או במוקשים ימיים שנשארו לאחר המלחמה.

אך כשירדו לחוף, איש לא חיכה להם בניגוד למה שתוכנן מראש ובקושי רב הצליחו להגיע לעיר הקרובה, שם קיבלו מ 'המרכז לגולה' תעודות פליט שאפשרו להם לנוע ברחבי איטליה. משם נסעו לרומא להיפגש עם פעילים נוספים לשם תכנון הפעולות והתפקיד של כל אחד. מרומא סבי נסע עם פעילים נוספים לדרום איטליה אולם בדרך הם נקלעו לתאונת דרכים קשה, סבי נפצע קשה ואושפז בבית החולים בנאפולי.

לאחר שהחלים הגיע סבי למילאנו ושם מתחילה פעולתו. כל הפעילות באיטליה מתקיימת תחת 'המרכז לגולה'. פעילותו של סבי הייתה העברת פליטים יהודים מאוסטריה לאיטליה כי מחופי דרום איטליה ניתן היה להגיע ארצה.

שטחה של אוסטריה חולק לארבעה חלקים ואזורים, הרוסי, הבריטי, האמריקאי והצרפתי (ארבעת המדינות שניצחו במלחמה). בכל אחד מן האזורים היו מחנות של פליטים יהודים אולם, הכניסה אל שטח נרחב ליד הגבול הן מהצד האוסטרי והן מהצד האיטלקי הייתה אסורה. מי שנתפס הואשם בריגול ונשלח לכלא לתקופה ממושכת. סבי השיג תעודת פליט אוסטרי המאפשרת לו לנוע באוסטריה.

לאחר מכן משיג סבי, באמצעות קשרים שרקם, אשרת מעבר חופשית בין שלושה אזורים באוסטריה, האמריקאי, הבריטי והצרפתי. התעודה הייתה יקרה ביותר והקלה על ההברחות. בכל פעם שסבי קיבל רשימה של פליטים התבונן וחקר אם אין מישהו מבני משפחתו. כשהיה במינכן, מצא את שמו של בן דודו ודרכו גם הצליח להיפגש עם אחיו. אז נודע לו על הגורל המר שפקד גם את בני משפחתו, ההורים והאחים הקטנים הושמדו במחנות, את אחד מאחיו הרגו כשבוע לפני השחרור ועקבותיו של אחיו הבכור לא נודעו ועד שנים מאוחרות נותרה תקווה שאולי יופיע יום אחד.

 

באפריל 1947 לאחר שנתיים של פעילות, הברחה וגיבוש קבוצות לעלייה ארצה, תוך הסתכנות רבה סיים סבי את תפקידו בחוץ-לארץ וחזר ארצה. במלחמת השחרור נלחם סבי בחטיבת 'גולני' בגדוד 'ברק' שנקרא כך על שם המצביא התנ"כי ברק בן אבינועם. לאחר מכן, הכיר סבי את סבתי ובשנת 1949 הם התחתנו וגרו בנתניה בשיכון הפועל המזרחי. סבי היה פעיל בשכונה, בתנועת הפועל המזרחי בנתניה ובהקמת בית הכנסת בשכונה. סבי עבד לפרנסתו בקרן הקיימת לישראל ועסק בגאולת קרקעות. יהיה זכרו ברוך 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

מלכה כוכבי לבית כרמי (וינגרטן)

  

 

מאת: נירית ציגלר

לאביה של סבתא מלכה, הייתה חנות בעיירה דלאטין בפולין. מאז ומתמיד דיברו והזכירו במשפחתה את הגעגועים לארץ ישראל. הילדים למדו בבקרים בבית ספר פולני ואחר הצהריים למדו בבית ספר יהודי ששמו 'תרבות'.

כמיהת המשפחה לעלייה לארץ ישראל הייתה גדולה מאוד ואביה של סבתא אף הכין להם מקום מגורים מבעוד מועד, במושב קדימה שבארץ ישראל, שם התגוררו מכבר דודה ודודתה של סבתא. כאשר סבתא הייתה בת שמונה, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והייתה בין המשפחות הראשונות שהתיישבו בכפר קדימה.

 

 

 

סבתא מספרת שהם היו מאוד מאושרים למרות המגורים בצריפים ללא חשמל וללא מקרר. כשבגרה קצת, סבתא למדה בבית הספר החקלאי בנהלל שם היא רכשה ידע רב בטבע ובמדעים.

סבתא התגייסה להגנה ולאחר קום המדינה התגייסה לצה"ל ולאחר שנישאה לסבא דוד, עברו לגור יחדיו בעיר נתניה.

 

העיירה דלאטין ממוקמת בגליציה אשר בפולין, רוב תושבי העיירה היו יהודים. יהדות גליציה הייתה גדולה ומפותחת מבין קהילות יהודי מרכז אירופה. עדויות ראשונות לקיומם של יהודים בגליציה הן מהמאה ה-11.

בעת כיבוש האזור על ידי אוסטריה, ישבו בו כ 225,000 יהודים, שהיוו באותם ימים 9.6 אחוזים מכלל האוכלוסייה. היהודים ישבו ברובם בעיירות, אך גם בכפרים, ושימשו מעין מעמד ביניים המקשר בין האצולה לבין האיכרים האוקראינים כאשר ברובם היו בעלי מלאכה, ורק מעטים עסקו במקצועות אחרים.

 

לקראת סוף המאה ה-18 ניסה הקיסר פרנץ יוזף לבולל את היהודים וזאת על ידי הפצת השכלה בתוכם. היו יהודים שתמכו במטרה זו, אך רוב היהודים התנגדו לכך. היהודים בגליציה היו ידועים באדיקותם הדתית, ונאבקו קשות בהשכלה החילונית.

כמו כן, התנהל ממאבק קשה בגליציה בין תומכי ה- חסידות לבין ה- מתנגדים. מאבק זה הסתיים בניצחון תומכי החסידות, והיא הייתה לתנועה השלטת בין יהודי גליציה.

 

בשנת 1867 זכו היהודים בגליציה לשוויון זכויות מלא, ובכך היו הראשונים מבין יהודי מזרח אירופה שזכו לעצמאות זו. במהלך המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 שלפני מלחמת העולם הראשונה שגשגה הקהילה היהודית בגליציה מאוד, נכתבו מספר רב של ספרים ושירים, פעלו בה מספר גדולי תורה.

 

אך התבוללות החלה לפגוע במבנה הקהילה ומתחילה המאה ה-20 החלו הפולנים והאוקראינים לפגוע ביהודים ולנשל אותם מעמדותיהם. כבר במלחמת העולם הראשונה נפגעו היהודים מפלישות של אוסטריה ורוסיה לאזור ובמלחמת העולם השנייה נרצחו כמעט כל יהודי גליציה. המעטים שנשארו עזבו לארץ ישראל או לארצות הברית. 

 

 


 

 

בס"ד

ראיון עם סבתא מלכה כוכבי

מאת יעל אטלי - 2001

 

טיול באירופה - 1980

 

סבתא מתי ואיך עלית ארצה?

סבתא: עליתי ארצה לפני 66 שנה. הייתי ילדה קטנה, עלינו כל המשפחה. אבי היה ציוני עוד משחר נעוריו, שאיפתו היתה לעלות לא"י, ארץ האבות ולעבד את אדמת הקודש. הכמיהה לארץ ישראל הייתה של כל המשפחה, אך לא כולם יכלו לעלות.

כשעלינו ארצה רוב אנשי העיירה לוו אותנו לתחנת הרכבת בנסיעתנו ארצה והתיישבנו בכפר קדימה, היינו בין המתיישבים הראשונים שעלו על הקרקע.

 

איך היו אז החיים בכפר?

סבתא: לא היה לנו חשמל וגרנו בצריף. לא היינו רגילים לחום הקיץ ולתנאים הקשיים, אבל קיבלנו הכל באהבה ובשמחה. העיקר שאנו בארץ ישראל ולא שומעים מהגויים דברי שנאה כמו "ז'יד (יהודי) לך מפה, פולניה זו לא הארץ שלך."

בית הספר לא היה בכפר, ונאלצנו לנסוע בסוס ועגלה לבית הספר שבישוב השכן. כשהיו כבר כ-20 ילדים בכפר, נוסד ביה"ס במקום. כל כיתה מנתה בערך 4-3 ילדים ו-4 כיתות למדו בחדר אחד עם מורה אחד. בכל זאת למדנו יפה והתקדמנו בלימודים.

בתחילה, בקושי היה מנין מתפללים, בחגים היינו הולכים להתפלל בישוב הסמוך. מאוחר יותר, בנו צריף שבו היה אפשר להתפלל.

 

הכיתה בצריף בקדימה - 1940

  

אני: האם היה מסוכן אז לגור בארץ?

סבתא: בתקופת המאורעות, בשנים 1937-1838 הערבים היו מתקיפים את הישובים היהודיים, יורים, שורפים שדות וגודעים את עצי הפרדס, ולא פעם הלכנו לישון בבנין של אחד התושבים בכפר כי יתר הבתים היו צריפים שהכדורים השורקים היו חודרים לתוכם.

היו גם ערבים ידידים שהיו מודיעים מראש אם תהיה עלינו התקפה. היות ולא היה טלפון בכפר, אמצעי הקשר היחיד עם הישובים השכנים היה איתות על ידי פנסי מורס בלילה, ואיתו על ידי מראות ביום.

 

 אני: איך התגוננתם?

סבתא: האבות היו שומרים בלילה, וביום עבדו. הנוער התאמן בנשק בלי שהבריטים ידעו, וכשפרצה מלחמת השחרור, כל הנוער שידע לאחוז בנשק התנדב לצבא. ביניהם היו חברי ההגנה וחברי האצ"ל. עדיין לא היה גיוס חובה, אך בעזרת ה' ניצחנו במלחמה. גם אני, וגם סבא שלך שרתנו בצבא, בתקופת מלחמת השחרור.

 

 אני: איך הכרת את סבא?

סבתא: סבא דוד עבד כשליח מהסוכנות לארגן את פליטי השואה להביאם לארץ. הוא השתמש בכל מיני תעודות מזויפות שאפשרו לו לנוע בארצות אירופה כדי לאסוף את שארית הפליטה, להעבירם בדרכים ללא דרכים בתנאי סכנה, לאיטליה ומשם באוניות בלתי לגליות, לארץ ישראל.

בסיום תפקיד "הבריחה", חזר ארצה והמשיך לעבוד כהרגלו, לטובת הכלל, בלשכת הקרן הקיימת לישראל לאיסוף תרומות לגאולת הקרקע. באחד מביקוריו בכפר, הכרתי את סבא שלך, אך חיכינו לסיום מלחמת השחרור כדי להתחתן מאחר ושנינו הינו מגויסים.

 

 חתונה - 1949

 אני: איך הגעתם לנתניה?

סבתא: סבא שלך עלה ארצה בעליה בלתי לגלית בהיותו עלם צעיר. משפחתו של סבא הייתה משפחה ציונית מדורי דורות והאמינה שעל היהודים לחיות בארץ ישראל ולא בגלות. אבות אבותיו של סבא קבורים בצפת ובירושלים.

שלשה וחצי חודשים, שט סבא בספינה רעועה על פני הים, כשהוא מסתתר מהאנגלים בל ייתפס ויוחזר לאירופה. הספינה הצליחה להגיע לחופי נתניה, ושם סבא נפגש עם אחיו יוסף שעלה ארצה עוד לפני כן. על כן החליט סבא לגור ליד אחיו ולבנות בית בנתניה, בו נולדה אמא שלך (עדינה) וכל יתר ילדינו, ובו אני גרה עד היום.   

 

חזרה

 

 

                

 
 
לעילוי נשמת אבי ר' שמואל אטלי - אמי רוז ורדה אטלי לבית זרביב - חמי ר' דוד אריה כוכבי

ת. נ. צ. ב. ה