פרשת דברים
מתי ואיך מוכיחים מחידושי הדב"ש
תוכחה ברמיזה
ספר דברים מתחיל ברמז. רמז בו השתמש מרע"ה לפני מותו, להוכיח את כל ישראל. התרגום אונקלוס והספרי מפרשים את הפסוק הראשון כרמז לחטאיהם של ישראל אשר חטאו בנדודיהם במדבר.
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרת וְדִי זָהָב:
אונקלוס מתרגם: "משה הוכיח אותם על שחטאו במדבר ועל זה שהכעיסוהו בערבות מואב לפני ים סוף, ובפארן שתפלו על המן ובחצרות הכעיסוהו על הבשר ועל זה שעבדו את עגל הזהב"
רש"י מביא את דבריו ואת דברי הספרי ואומר: " במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב ומהו במדבר אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו שמות יז,ג מי יתן מותנו וגו': בערבה. בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו שם יד,יא המבלי אין קברים במצרים וכן בנסעם מתוך הים שנאמר תהלים קז,ו וימרו על ים בים סוף כדאיתא בערכין ערכין טו בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו במדבר כא,ה ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים: וחצרות. במחלוקתו של קרח. ספרי דבר אחר אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע ואתם נדברתם במקום: ודי זהב. הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר הושע ב,י וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:"
בתחילת דבריו הוסיף רש"י: אלה הדברים. ספרי לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל:
המהר"ל מפראג (גור אריה) מסביר שצורה זו של תוכחה עדינה הנאמרת ברמיזה לא נובעת מאיזה שהוא כלל כלשהו, שאכן מצאנו שמשה יפרט מאוחר יותר את חטאיהם של דור המדבר אם בענין חטא המרגלים דברים א',כב'-לט' ואם בענין חטא העגל דברים ט', יב'-כא'. רק כאן, כאשר הוא מונה את כל רשימת העברות, הוא משתמש בלשון רמז. ממשיך המהר"ל ומסביר שאולי נובע הדבר מכך שהפסוקים הראשונים מהווים מבוא לספר דברים כולו, ולא רצה משה מפאת כבודם של ישראל, להזכיר דווקא במקום זה את שגיאותיהם.
מפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה
רש"י שם דגש על עוד אלמנט שהוא מגלה בפסוק ג':
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָר חדֶשׁ בְּאֶחָד לַחדֶשׁ דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּכל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אתוֹ אֲלֵהֶם:
מביא רש"י את לשון הספרי ואומר: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר: ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.
ממשיך רש"י ואומר: "ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה:
1. כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו
2. ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש הימנו
3. ושלא יהא בלבו עליו
4. וכדי שיפרוש ממנו בשלום. שהתוכחה מביאו לידי שלום
איזו סיבה מתוך הארבע המובאות לעיל, יכלה לגרום לראובן לעזוב את בית אבא ולדבוק בעשו?
המהר"ל רואה בסיבה הראשונה את הסכנה הגדולה ביותר. ההרגשה שאתה מטרה לקבלת נזיפות ותוכחות חוזרות ונשנות ללא הרף, הוא מצב בלתי נסבל, ואפילו אדם כשל קומתו של ראובן לא היה מסוגל לעמוד בזה, ויכל בשל כך, לעזוב את בית אביו.
הפניני דעת (רבי אליהו בלוך) רואה בסיבה השניה, את הסכנה הגדולה. הרגשת הבושה היא שגורמת להתרחקות שהרי האדם נוטה לברוח מכל מצב מביש.
הסכנה בסיבה הראשונה, מוכיחו וחוזר ומוכיחו, היא יותר במבחן התוצאות. תוכחות חוזרות ונשנות מאבדות מהיעילות שלהן ומאבדות את כח השפעתן. תוכחות מקבלות משנה תוקף בתזמון נכון ו/או במצבים דרמטיים כגון לפני פטירה, ואז מספיקה תוכחה אחת ויחידה כדי לעורר את הלב.
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא
קשה דעה זו של הספרי, שהרי להוכיח את חברו היא מצוה הנהוגה בכל שעה שרואה בחברו שלא נוהג כשורה. שנאמר: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וא"כ איך לא קיים מרע"ה מצוה זו כל ימי חייו עד סמוך למותו. ותירץ הרב בעל פא"ז, מובא בגמרא ביצה ריש פ"ד וכן מוסכם מכל הפוסקים באורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תר"ח סעיף ב' נשים שאוכלות ושותות בערב יום הכיפורים עד שחשכה וכו', אין מוחין בידם וכו' שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
וה"ה בכל דבר איסור אפילו מפורש בתורה, אם יודע שאין דבריו נשמעים, לא יוכיחם ברבים רק פעם אחת אבל לא ירבה בתוכחות.
גם שלמה המלך ע"ה מלמד אותנו ש- לֹא יֶאֱהַב-לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל-חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ משלי טו', יב' וביבמות (דף ס"ה) אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע.
ידוע שמרע"ה החזיק לישראל שאינם מקבלים תוכחה כמו שפרש"י: אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו ..." וגם בפרשת כי תשא שם נאמר וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה עֹרֶף הוּא ופרש"י "מחזירים קשה ערפם נגד מוכיחיהם ומאנים לשמוע". לפי זה מצוה היתה על משה שלא לומר דבר שלא נשמע הוא, והיה אסור להוכיחם.
הרמב"ם קובע את הנורמות של הלכה זו באומרו: מדע הל' דעות ו',ז'
הרואה את חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים.
המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו , בין בדברים שבינו לבן המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו
וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע .
גם הנביאים הוכיחו רבות את ישראל ובדברים קשים וסותרים לכאורה את דברי הספרי. זה שהם הביאו את דבר ה' לא מתרץ את הקושיה שהרי גם על משה נאמר: דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּכל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אתוֹ אֲלֵהֶם
יתרה מזו, הגמרא (שבת קיט',ע"ב) מסבירה את הפסוק באיכה א', ו' וַיֵּצֵא מִבַּת- צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלא-כחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף ואומרת "אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר (איכה א) היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.
אנו רואים איפוא שהתורה מקפידה מאוד על מצוה זו של תוכחה. איך אם כן נוכל לתרץ את דברי הספרי המייעץ להוכיח רק קרוב ליום המיתה? המהר"ל מפראג מסביר זאת בקצרה ואומר שישנם שני סוגים של תוכחות והבדל עצום ביניהן
* המוכיח את חברו באותו רגע שהוא רואה אותו עובר את העבירה
* המוכיח את חברו על עבירה שביצע בעבר ואשר תוכחה תמנע ממנו לחזור על אותה עבירה.
דברי הספרי מתיישרים עם סוג השני דהיינו על תוכחות בגין עבירות שבוצעו בעבר. אך אם נוכחים בעת ביצוע העבירה, חייבים להשתדל ולמנוע אותה בכל מחיר.
לעורר את המחשבה
התוכחה של מרע"ה שייכת אם כן לסוג השני של תוכחות ונועדה לעורר את מחשבתם של ישראל על הסיבות שגרמו לאותם עבירות שביצעו דור המדבר.
לסיכום
* לגלות את החולשות של האחר על מנת לפקוח את עיניו על עבירות ישנות, הוא דבר אפשרי אך בזהירות מרובה ו/או בזמן מתאים כדברי הספרי .
* למנוע עבירה, דברי הרמב"ם ברורים, מצוה להוכיח עד כדי דחייה, אך כמובן יש לעשות זאת בדברי טעם שלטובתו הדבר ובלשון רכה.
* חשוב אף לזכור את דברי הגמרא ביבמות דף ס"ה ודברי שלמה המלך במשלי שהובאו שניהם לעיל.
אך חשוב גם לעיין במאמר המובא בגמרא כתובות ק"ה, ע"ב "אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" אמר אביי אותו רב תלמיד חכם שכל בני העיר אהבו, לא משום שהוא היה מעולה אלא בגלל שלא היה מוכיח אותם על מעשיהם כלפי שמים.
על כן מצוה על כל מורה הלכה ותלמיד חכם לבנות את הקרקע המתאימה על מנת שדבריו יהיו נשמעים ואזי הערותיו ותוכחותיו יוכלו להיכנס אל תוך ליבותיהם של קהל שומעיו ותלמידיו.
