שמות משפחה
שם האדם הנו אמצעי הזיהוי העיקרי שלו מלבד היכרות אישית ומראה חיצוני. זיהוי בני אדם בשמות הנו עתיק יומין ותולדותיו כימי השפה והכתב עצמם.
חשיבותו של שם האדם בתרבות היהודית מודגשת במיוחד. כבר בפרקים הראשונים של התנ"ך, מקבל האדם הראשון את השם "אדם" ואשתו נקראת על ידיו "חוה". וכך לשון המקרא: "ויקרא האדם שם אשתו חוה..." (בראשית, ג', פסוק כ'). כבר בפרק הבא מוזכרים בני אדם בשמותיהם: הבל וקין, תוך הסבר למהות השם קין. כמו כן, אנו קוראים על צאצאים נוספים, ביניהם חנוך, ועל קין הבונה עיר הנקראת בשמו של חנוך. במהלך ההיסטוריה, תבנינה עוד ערים רבות הקרויות בשמותיהם של בני אדם, ובני אדם שיקראו בשמות ערים.
אמנם, היהדות המסורתית לא הסדירה את עניין קריאת שם הנולד, אולם בכל אופן נתקבל המנהג של קריאת שמו (הפרטי) כשמו של אדם חשוב. בקהילות אשכנז ייקרא הנולד, בדרך כלל, בשמו של אחד מאבות המשפחה (או האמהות) שנפטרו. יש מקהילות ספרד הנוהגות לקרוא לנולדים בשמות הסבים או הסבתות בעודם בחיים. מנהג נוסף המעיד על חשיבות השם, הנו קריאת פסוק המתחיל ומסתיים באותה אות המופיעה בתחילת שמו של המתפלל ובסופו - בכל תפילת "עמידה" הנאמרת שלוש פעמים ביום. מנהג זה מסמל את חשיבותו של שם האדם כחלק מן העניין האלוהי, וכסגולה לזכירת השם באחרית הימים, כחלק מתהליך הגאולה ותחיית המתים
השם ה"יהודי" המקובל, הינו שילוב של שם האדם ושם אביו (למשל: יצחק בן אברהם), אך נוסח זיהוי זה אינו אופייני לעם היהודי בלבד.
שמות משפחה
אנשים הוסיפו לעצמם שם משפחה על סמך מקצועם או מקצוע בני משפחתם. בשל כך, אפשר בקלות לזהות את מוצאו של האדם על פי שם משפחתו.
לדוגמה, שם המשפחה לידרמן שייך למשפחת סנדלרים ממוצא פולני, (לידר בפולנית פירושו סנדל, ומן פירושו איש), משפחת אוזן היא משפחה של שוקלים מקצוע נפוץ בדורות הקודמים (ואזאן בערבית פירושו משקל), משה החייט הפך למשה שניידר, השוחט לשכטר (באידיש או גרמנית) זמר חתונות לאלל או אללי (אלל בערבית זמר), יצרן התופים או המתופף לאבוטבול (טאבאל בערבית פירושו תוף, ואבו פירושו אביו של).
ישנם גם שמות משפחה המזוהים או שייכים לעדה מסוימת, למשל:
שפיאן, יוספיאן, ועוד שמות משפחה הנגמרים ב- "...יאן " הינם ממקור פרסי או ארמני בדרך כלל;
שמות משפחה הנגמרים ב- " ...וב " הם לרוב רוסים;
אלה שנגמרים ב- " ...יוף " הם בוכרים;
שמות משפחה המסתיימים ב- " ...ביץ' " הם בדרך כלל בלארוסים;
וכאלו שמסתיימים ב- " ...שטיין " או " ...מן " הינם ממקור גרמני;
שמות המשפחה, באופן המוכר לנו כיום, הוכנסו לשימוש באופן נרחב רק במהלך המאה ה-18 ועד אז נקראו היהודים (וגם הלא יהודים) בשמות אבותיהם, בשמות כינוי או בשמות תואר שנגזרו מעיסוקם או חזותם, תכונותיהם ואופיים כגון גובה, נכות, קמצנות, טוב לב וכו'.
עם התפתחות צורות הממשל המתקדמות יותר והעברת הסמכויות אל מרכזי שליטה מרוחקים, היה צורך בזיהוי מדויק יותר של תושבי הפריפריות כדי לפקח ולתכנן ניהול יעיל יותר של משאבי המדינה. צווים שנשלחו לכל קצוות אירופה על ידי נציגי השלטון, קבעו תקופות זמן בהן על היהודים "להצטייד" בשמות משפחה ולרשום אותם במשרדים שנקבעו לכך. בתקופה זו כבר הייתה קיימת מערכת בירוקרטית יעילה למדי אשר עסקה ברישום התושבים בכלל וברישום יהודים בפרט. הסיבות העיקריות לרישומים אלו, היו לצורך גביית מסים שונים ופיקוח דמוגראפי.
ישנה דעה רווחת ושגויה כי שמות "טובים" נקנו בכסף, והעניים קיבלו שמות נחותים. אך בדרך כלל שם האב, אשר שימש כשם משפחה מהסוג ה "ישן", הפך לשם משפחה העובר מדור לדור.
מרבית הסיומות באשכנז מסוג -וויץ, -ביץ, -סקי, -ויצי, -וב, -וף, -שווילי, -זון וכו', מציינות את המילה "בן". אברמוביץ, משמעותם בן אברהם. בארצות האיסלם נוסף לשם האב קידומת אבן- או בן- כגון בנאבו (בנו של אביו), אבן עזרא, בניזרי וכו‘
ישנם גם שמות ששימשו קודם כשם כינוי למחזיקיהם. בהשפעת התרבות הגרמנית שאומצה בחלקים גדולים של אירופה המזרחית, נתקבלו בקרב יהודים (דוברי אידיש) שמות בעלי אופי גרמני, שנחשבו כשמות "טובים".
שמות כמו אדלר (נשר), שטרן (כוכב), רוזנברג (הר-שושנים), גרינפלד (שדה ירוק) ודומיהם, כולם "צלצלו" טוב למחזיקיהם.
שמות נוספים בהשפעה זו, הם שמות הצבעים: שוורץ (שחור), וייס (לבן), גרין (ירוק), בלאו (כחול), רוט (אדום) וכו'.
היו גם שבחרו שם כסגולה להצלחה כמו רייך (עשיר), קלוג (חכם), גליק (מזל), לנגלייבן (חיים ארוכים ביידיש) או בנאייש, בלאיש (בן חיים בערבית).
להלן מקור המשפחות שלנו - משפחת אטלי ומשפחת כוכבי
